מהלך חייו:

אריאל רפאל גורי נולד בכ"א באלול תשנ"ג 7/9/93 להוריו לזהבה ואבינדב - אח בכור לאחיו הצעיר רואי-חיים ולאחיותיו הודיה ושירה. הוא נולד בבאר שבע וגדל באופקים. אריאל התחנך במוסדות דתיים – את לימודיו היסודיים השלים ב"אביר יעקב" ואת התיכוניים בתיכון "אפיקי ארץ".

אחרי סיום לימודיו הוא התגייס לשירות משמעותי והיה מפקד כיתה בגדוד "שקד" בגבעתי. אחרי שירותו הצבאי טס אריאל לארצות הברית והמשיך משם לטייל למדינות נוספות ברחבי העולם. עם חזרתו ארצה למד הנדסת חשמל. באותה התקופה לערך הוא הכיר את הדר, אליה הוא נישא בשנת 2022. שיר החופה של הדר ואריאל היה של הזמר נועם בנאי "איך בסוף זה תמיד שמח" – בעל המשמעות הכה ייחודית לסוף חייו של מי שחלם על הקמת משפחה מאושרת.

שמו של אריאל הלך תמיד לפניו – כאמרה: "שם טוב משמן טוב". אהבת חסד הייתה מסימני ההיכר שלו. סימנים נוספים היו הנתינה, טוב הלב הבלתי מתפשר וליבו הרחב. מי שהכירו את אריאל ראו בפניו לפני הכל את עיניו הטובות והמחייכות.

אריאל היה כותב שירים ומנגן. לפני מותו הגיש שלושה שירים לתחרות כתיבה של חברת ההפקות "הליקון"; לאחר מותו התבשרה משפחתו על זכייתו במקום השני ואשתו הדר קיבלה את הפרס במקומו.

נסיבות מותו:

בשמחת-תורה כ"ב בתשרי תשפ"ד בשעה שש וחצי בבוקר נשמעו גם בעיר אופקים אזעקות ויריות. לאריאל היה רישיון לאקדח; מבלי להסס, חתר אריאל למגע עם אקדחו השלוף והדרוך. אמנם הוא קיבל זימון ליחידתו ממפקדו במילואים, אך משום הנסיבות הקריטיות לא הספיק להיות מודע לו. בהבינו את המצב, הוא רץ לכיוון היריות יחד עם אחיו – רואי חיים, כאשר הדר אשתו רצה אחריו. אריאל רץ עד לרחוב הגורן שם המחבלים פרקו את הנשקים שלהם. הוא צעק לכולם להתרחק, ואשתו נעצרה במרחק של כארבעים מטרים ממנו. היא ראתה אותו אותו תופס זווית ומתחיל לנהל קרב יריות עם המחבלים.

אריאל לא הצליח לתפוס מחסה וארבעה מחבלים יצאו מעבר לחומה קרובה וירו בו. בן 30 היה בהירצחו. אחיו רואי-חיים, קצין בסיירת גולני בן 22 במותו, נפל גם הוא בקרב על הבית - מטרים ספורים מאריאל.

אחרי מותו, התברר שאריאל הציל משפחה שלמה וגם הספיק להזהיר את דיירי השכונה ולמשוך את אש המחבלים אליו - בכך מנע את מותם של ישראלים נוספים. באופקים כבמקומות נוספים בדרום הארץ, הלחימה הראשונה בטרם הגעת כוחות הצבא למקום, הייתה של האזרחים שעשו ככל יכולתם להגן על עצמם, על בני משפחותיהם ועל תושבים רבים.

אריאל היה לוחם בכל רמ"ח איבריו. חבריו לצוות סיפרו שהוא היה המורל שלהם - היה שומר על השמחה על הצחוק: "בכל מקום שאריאל נמצא יש שמחה", נהגו לומר. הוא היה מסמר הערב בכל מקום ובכל שעה והיה חבר של אמת עבור כולם.

צוואתו של אריאל – כשירו של נועם בנאי – הייתה להיות שמחים תמיד ובכל מצב. כך הוא האמין, דבר לא ישבור אותנו.

אריאל ורואי אחיו נקברו זה לצד זה בחלקה הצבאית באופקים. יהי זכרם ברוך.

אמרו עליו:

אשתו של אריאל בהספדה: "המוות שלכם הוא מעבר לבינה שלי להבין ולקלוט. אני רק יודעת שכולכם, כולנו, נמצאים בהלוויה של צדיקים ואתם יושבים במרומי מרומים, הרוגי מלכות לעד."