מהלך חייו:

אברהם חובלאשוילי - אבי או הג'ינג'י מפי מכריו – נולד באשדוד ב-07/08/1997 להוריו רבקה וסימון ואח לדניאל. הוא למד במקיף א' והכיר את אשתו שושי, כבר בגיל 16 ומאז היו יחד. אבי התגייס בחודש נובמבר 2015 ליחידת קרקל. הוא נשלח לקורס מ"כים ומייד אחר כך בהקצאה הראשונה - המעידה על המקצוענות שמפקדיו זיהו בו - נשלח לקורס קצינים. הוא שירת בחטיבת פארן שמוצבת לאורך הגבול עם מצריים בתפקידי מ"מ, מ"פ, מפקד קורס מ"כים, הכנה לקצונה ועוד. תמיד זכה לאותות ולתעודות הצטיינות על התפקידים שמילא וקיר שלם בבית הוריו מעוטר בתעודות ואותות אלו. אבי אהב את הצבא והתקדם מהר. בגיל 26 מונה לסמג"ד והיה מיועד בתום התפקיד לצאת ללימודים ולחזור לגדוד כמג"ד. הוא חתם קבע, נישא לשושי בשנת 2021 ונולדה להם בת - רומי אור.

נסיבות מותו:

בשבעה באוקטובר 2023 בהיותו של אבי בבית, הוא התעורר לשמע האזעקות והחל לקבל עדכונים על חדירת מחבלים ונפילות. המידע נשמע מאוד לא ברור אך גרם לו לעלות על מדים וכבר בשעה שבע וחצי לצאת ברכבו הפרטי דרומה בכוונה לקבל עדכונים לאן להגיע בזמן הנסיעה. הגדוד של אבי שהוצב דרומה מאזור האירועים, הוזעק לסייע והתמקם ליד קיבוץ סופה. אבי היה בדרכו לשם. בצומת סעד נתקל אבי בחוליית מחבלים אותה הוא הצליח לחסל למעט מחבל אחד שברח עם ניידת משטרה. אבי שהבין כבר את גודל האירוע, דיווח על הניידת והנחה את פקודיו לנסוע דרך כביש 6 ובכך לעקוף את ציר המוות. הנחייה ההיא הצילה את חייהם. הוא עצמו המשיך בכביש המסוכן בתקווה לבלום מחבלים כשיתקל בהם.

בשעה רבע לתשע התקשר הביתה וסיפר לשושי אשתו על ההתקלות ועדכן שמדובר ב"אירוע חריג". הרעש ברקע מנע משושי להמשיך לברר פרטים והיא סיימה את השיחה ב-"שמור על עצמך ואל תהייה גיבור".

אבי הבין מהשיחות בקשר שבאזור רעים יש הרג המוני והחליט לנסוע לשם. הפגיעות ברכבו  מעידות שמצדי הדרך - כנראה מאחורי השיחים - הסתתרו מחבלים שהמשיכו וירו עליו. בכניסה לחניון רעים החנה את הרכב והמשיך רגלית כשהוא נכנס לאזור המסיבה בניגוד לזרם הבורחים ממנה. גם שם נלחם אבי במספר מחבלים שבאו מולו. שם הוא נפגע ונהרג - והוא בן 26 בלבד.

חברים ובני משפחה סיפרו:

יהונתן בר: לא בשבילי, ולא בשבילו, אפילו לא בשביל המשפחה שלו - בשבילכם. אתם צריכים לדעת שהיה פה אבי. מכירים את זה שאתם שומעים סיפורים על נופלים ובא לכם לעשות כזה -לעע- עם העין? "ברור שהוא היה איש טוב" אתם אומרים לעצמכם "אבל די, אף אחד לא עד כדי כך מרשים ומוצלח". אז אבי היה. לפחות בזיכרון שלי אבי היה. אבי היה קלישאה. בחיי. בגיל 18 עם בת זוג שהוא מבטיח לי שהוא יתחתן איתה, עם תוכנית סדורה מעכשיו ועד מתי שהוא יהיה הרמטכ"ל, עם חסכונות לבית וגינה וילדים קטנים שיתרוצצו בה. צהוב בלתי נלאה הבחור היה, הייתי מתעייף רק מלקום לידו, כמה אנרגיות אחי אנחנו בפאקינג צה"ל. אבי היה מלח הארץ. ראשון בכל מקום. בכל פאקינג מקום. אחי תנוחחחחח, תתחפשן רגע, תן למישהו אחר להתנדב, תחשוב רגע על עצמך. שום דבר. לא יודע אם היה משפט שהבחור אהב יותר מ"אני צריך שני מתנדבים...". תמיד שם, תמיד עם חיוך, תמיד עם איזה שובבות קטנה ששמורה רק לג'ינג'ים הכתומים ביותר. היה עושה הכל ותמיד עם חיוך ואור שהוא היה מביא אתו.

אבי היה מקצוען. go big or go home. כשהיינו בשבעה על המדף הייתה שורת תעודות "מחלקה מצטיינת כך וכך", "קצין מצטיין כך וכך", והרי ברור שהוא יצטיין. לא כי זה היה לו חשוב, אלא כי הוא תמיד עשה דברים על הצד הטוב ביותר. עד הסוף. אבי היה אוהב. אוהב את המדינה, אוהב את צה"ל, אוהב את החברים, אוהב את שוש, אוהב את רומי אור. קינאתי בו. קינאתי בטמבל הזה שמספר לי על בת הזוג שלו בעיניים נוצצות. קינאתי בוודאות הזו, שהיא האישה של חייו. אלוהים תן לי יום אחד לאהוב מישהי כמו שאבי אהב את שוש. ואיכשהו לא נגמר לו המקום בלב, רומי נולדה וכל מה ששמעתי בשבעה זה כמה אהבה הוא היה נותן לה. איש קבע, קצין בגזרה מבצעית שחוזר הביתה פעם בשבועיים, אבל איכשהו בין שנ"צ להקפצה הוא היה מוצא זמן לשחק איתה שעות, ללמוד על שלבי ההתפתחות שלה, לתת לה אהבה בלתי נגמרת. ילדה בת חצי שנה וכבר האופי שלה מזכיר את של אבא שלה. זו לא הבת של איש קבע שלא נמצא בבית 80% מהזמן, זו הבת של אבא שאהב את הבת שלו בכל רגע נתון שהיה לו. אבי היה מסור. לכל דבר בחיים, מסירות מעוררת השראה. החייל הכי מסור, הבן זוג הכי מסור, הקצין הכי מסור, החבר הכי מסור, האבא הכי מסור. כשאחרים רצו לנוח, אבי רצה לתת עוד. עוד למדינה, עוד לחיילים, עוד לחברים, עוד ועוד ועוד. לא יודע מאיפה היה לו כל כך הרבה לתת. ואני רוצה שתדעו שהיה פה אבי, לא בשבילי, ולא בשבילו, אפילו לא בשביל המשפחה שלו - בשבילכם. אתם צריכים לדעת שהיה פה אבי. אני ואבי לא היינו בקשר בשנים האחרונות, וזה חבל לי ממש. היו כמה פעמים שחשבתי לשלוח הודעה, הייתי באזור, פתאום נזכרתי במשהו מהצבא, אבל זה תמיד התפספס. אבי היה. הוא "הלך בדרך הכי אבי שהוא יכל ללכת בה", אמר אחד מהסופדים בלוויה. קופץ ראשון אל התופת, בדרך לחבור לחיילים שלו, מגן על אזרחי המדינה שלו

אבל הוא גם השאיר לי מתנה. הזיכרון שלו בוער בי היום כמו שהוא לא בער שנים, כנראה מעולם. הוא הזכיר לי ש"כאן ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא", ושבעקבותיו - אני יכול לשאוף להיות יותר. אני רוצה ללמוד ממנו, לקחת ממנו ומהזיכרון שלו השראה. אני רוצה להיות כמוהו. אני רוצה שבפעם הבאה שאני ארצה להרשות לעצמי להיות פחות ממה שאני יכול להיות - אבי יעלה לי בזיכרון ויזכיר לי שאני יכול להיות יותר. שאני חזק יותר ממה שאני חושב, שאני יכול לדרוש מעצמי להיות מי שאני רוצה להיות - מי שאני מאמין שאני אמור להיות. אני רוצה להיות מלא באהבה כלפי העולם כמו האהבה שאבי הקרין לכל עבר.

אני רוצה לזכור שגם כשאתה קצין צעיר ושאפתן, שהתקדם בדרגות במהירות מטורפת והראה לכל העולם שהוא הכי רציני בעולם - אתה יכול להיות שטותניק מוחלט ולהתענג על הצחוק שבחיים. אני רוצה להיות בן אדם טוב יותר, בשבילו, בגללו ובזכותו. אז אני רוצה שתדעו שהיה פה אבי. בשבילכם. נוח על משכבך בשלום חבר, ושמור עלינו מלמעלה. תעזור לנו לתת מעצמנו עוד, ולאהוב - תן לנו מהאהבה האינסופית שלך.

שנהב: זכיתי להכיר את אבי הג׳ינג׳י מאז שהייתי מפקדת מחלקה בקציעות (לפני 3 שנים) ומאז הוא מלווה אותי בשירותי הצבאי. השתתפתי בהרבה תחקירים על אירועים מבצעיים, חלקם טובים וחלקם טובים פחות. מתחקיר לתחקיר הבחנתי בתופעה מעניינת שלצערי רווחת בקרב אנשי צבא - כשיש תחקיר שלילי מחפשים אשמים, על מי לשים את האצבע. אני באתי בגישה של ללמוד ולהפיק לקחים, גם אם המחלקה שלי היא זו שטעתה, עלי לקחת אחריות ולהציג את הדברים כמו שהם כדי ללמוד. חשבתי שכולם מחזיקים בגישה הזו ולצערי מהר מאוד הבנתי שלא. מטשטשים עקבות, מעוותים עובדות, הכל רק כדי לא להגיד ״טעיתי״. הרגשתי שהכנות שלי והשאיפה ללמידה מטעויות מתחילה לשחק לרעתי, כי אני די היחידה שמחזיקה בגישה זו ומפעם לפעם יצא שגם כשהתקלה לא באחריות המחלקה שלי, מתחילים ״להלביש״ אותה עלי, במילים אחרות התחלתי לצאת פראיירית. למדתי שבינוניות זה מדבק. ושקשה מאוד להיות חרוץ בסביבת עצלנים. אז התחלתי להתגונן, כמו שכולם עושים. ואז הגעתי לתחקיר עם אבי, שבאותה תקופה היה מ״פ, ואז הוא הציג בתחקיר שגיאות וטעויות אמיתיות שהפלוגה שלו עשתה, הגן על אחד החיילים ואמר שלוקח אחריות מלאה. אבי החזיר אותי למי שהייתי בתחילת תפקיד. פעם ראשונה ששמעתי מ״פ שגם מודה בטעות וגם מגן על חייליו ולא ״מפיל״ עליהם את הטעות. אני הצגתי את הצד שלי בתחקיר, קצת מתגונן וללא יותר מידי תקלות כמו שלימדו אותי לעשות. הסתיים התחקיר ואבי ואני יצאנו החוצה. החלפנו כמה מילים ואז הוא אמר לי ״אני יכול להגיד לך משהו? אני מעריך אתכן מאוד ואני חושב שהתצפיתניות שלך מעולות. אבל אל תחסכי מעצמך ביקורת, היו תקלות בתחקיר הזה אל תתביישי להגיד אותן בקול, רק ככה לומדים.״ התרגשתי. בלי להכיר אותי הבן אדם הזה קלע בול למה שלא הייתי מודעת בעצמי שאני עושה. אמרתי לו שהוא צודק ואני מעריכה שאמר לי את זה באופן אישי ולא בתחקיר מול כולם. מאז אני ואבי ניהלנו שגרה מבצעית שכללה אירועים חיוביים מאוד. הוזמנתי להרבה אירועי גיבוש של הפלוגה שלו (למרות שאני לא חלק ממנה בשום אופן) וראיתי כמה שהחיילים מעריכים אותו. יש אנשים שפשוט יש להם את זה. האיזון בין הדרישה לנתינה. רגע אחד יכול לחבק חייל בוכה ורגע שני להקפיץ את הפלוגה באמצע הלילה לתרגיל כדי שיהיו מצוינים. רגע אחד לחשל אותם ולקחת אותם לישון בשטח, ורגע אחרי זה לתת לחייל אוכל מהצלחת שלו, רק שלא יישאר רעב. יכולתי לקבל ממנו שיחת טלפון אחרי שנה מסיום התפקיד בגזרה שלנו, הוא מפקד בקורס מ״כים בסיירים ואני בפלוגה אחרת, ולשאול אותי ״שנהב יתותחית! תגידי באיזה קו דיווח(מיקום בגדר) היה הסיכול שלנו? אני רוצה לקחת את הקורס מכים לסיור שטח״. ואני פשוט צחקתי על האנרגיות והרצון ללמד ולשפר את האנשים שלו. אבי לימד אותי מהי מצוינות אמיתית. מה זה לתת ללא ציפייה לקבל בחזרה. מה זה לאהוב את החיילים שלך אהבת נפש. מה זה לשים את טובתך האישית בצד, כדי לקדם את המסגרת שבה אתה נמצא. לכל מקום הביא את השמחת חיים והצבע שלו (תרתי משמע). אני מתגעגעת אליך ומתרגשת לגלות כל פעם מחדש בכמה אנשים הצלחת לגעת, להשפיע ולעצב מתוך שליחות ואהבה אמיתית. תודה עליך ועל התרומה האינסופית שלך. ״מעט מן האור, מסלק הרבה מן החושך״ (רבנו בחיי, חובות הלבבות, "שער ייחוד המעשה" פרק ה').

יאן אברמוב:

"רוח" אבי

באמונה של אבי הפסד לא קיים

אבי מאמין בדברים שאחרים מפקפקים

אבי משיג את הבלתי יאומן

אבי נלחם יותר קשה מכולם

אבי משקיע יותר מכל אחד

אבי לעולם לא מראה חולשה

אבי לעולם לא מוותר

אבי מנצח כל אחד

אבי הלב הגדול בעולם

אבי לא נסוג אף פעם

אבי מקדש רק ניצחון

אבי מאמין בדרך עד לניצחון

את אבי אף אחד לא עצר בדרך

אבי לעשייתך תמיד יש משמעות עם ערך

את ההיסטוריה אבי כתב

תודה על חברות ללא תנאים

תודה על עשייה ללא גבולות

תודה על הסתכלות בטוב ובחסד

תודה על הכוח שלך להאיר פנים לכל אדם

תודה על הובלת חיילים בעוז וענווה

תודה על דבקות במטרה והחתירה לניצחון

תודה על הכוח שאתה נותן לנו להמשיך

תודה על ״רוח אבי״

שושי: שבעה חודשים לאחר נפילתו נולד לאבי ושושי בן : אימרי אברהם. את השם אימרי בחר אבי עוד לפני ששושי הרתה והתוכנית הייתה לספר להורים על ההיריון הטרי בשבת של ה-7 באוקטובר. עוד לפני שעזב את הבית בבוקר השבעה באוקטובר בקשה שושי לספר להוריו על ההיריון. אבי הגיב ב "חכי, אני אחזור ונספר ביחד". לאחר ששוחחו בתשע בבוקר התחילה שושי לחוש רע. בדופק מואץ וחוסר שקט. חששותיה גברו והיא שלחה לו הודעות טקסט בנוסח "שמור על עצמך" "רומי אור צריכה אותך" "האפרוח צריך אותך" ו"לא להיות גיבור" אבל לא קבלה תשובות להודעות. במשך כל היום המתינה בממ"ד עם התינוקת שלהם בתחושה שמשהו קרה ורק עם ערב כשיצאה למרפסת קול פנימי אמר לה שעליה לספר להוריו על ההיריון כי הוא לא חוזר. כמובן שהידיעה שמחה את המשפחה וכולם התרגשו אך החשש המשיך לכרסם בתוכה ולאחר שגם בלילה לא קבלה ממנו תשובה התחילה לשלוח הודעות לחבריו מהצבא שגם הם נמנעו מלהשיב לה כי בגדוד כבר רצו שמועות על נפילתו. בארבע וחצי לפנות בוקר נשמעה הדפיקה בדלת ואז התברר לה ששעת מותו של אבי חפפה לשעה שחשה בדופק המואץ ולדאגה שאחזה בה מאותו רגע.

מה שמאפיין לדעת שושי את אבי הוא יכולתו לשמור על קשר "בגובה העיניים" עם פקודיו. גם כשפיקד על 300 חייל קבע שיחות היכרות עם כולם במטרה לתת להם תחושת שייכות, ידיעה שגם המ"פ מכיר אותם אישית. עבור שושי התנהגותו זו הייתה סימן מקדים לכך שיהיה אבא טוב. אבי גם אהב כדורגל, ואהד את ברצלונה. כשנסעו הוא ושושי לביקור במגרש הקבוצה בברצלונה התלהב והסתובב במקום כמו ילד בחנות צעצועים שכל דבר משמח אותו, תמיד היה השטותניק של החבורה, חבורה של חמישה חברים שנשארו יחד מגן הילדים, ולמרות אופיו הרציני והמקצועי היה המצחיק של החבורה. אבי היה חייכן ואפילו בשבעה באוקטובר כשעזב את הבית עזב עם חיוך על פניו וזה הזיכרון האחרון שיש לשושי אשתו ממנו.