מהלך חייו:

משה נולד בי"ד בכסלו תשנ"א (01.12.1990) באשדוד. בן לאסתר ז"ל וליצחק יבל"א, אח לטל, הדר ונועם - השלישי מבין ארבעת האחים. הוא נולד בביה"ח "קפלן" ברחובות, וגדל באשדוד. הוא למד בביה"ס היסודי-דתי "הרואה", ולאחר מכן בתיכון מקיף ט' במגמת מחשבים ואלקטרוניקה.

משה היה אוהב אדם ובעלי חיים; מוכשר מאוד בתחום הטכנולוגי: תמיד מצא זמן לתת מענה למי שחפץ בהתייעצות עמו, כמו בדבר רכישת רכב, או בכל בעניין אחר. מגיל בר מצווה שימש  כ"בעל קורא" וכשליח ציבור בבית הכנסת, והנעים בקולו את התפילה. הרב מאיר פינטו סיפר כי קריאתו הזכה מצלצלת באזניו בכל עת, בשל היותה נעימה ומדויקת להפליא בטעמי המקרא.

כילד, משה ניחן ברגישות לבעלי חיים והרבה לאסוף מהם עזובים ולהביאם לביתו. שם, הוא דאג וטיפל בהם במסירות רבה. משה אף נהג לפקוד כלביות - כחלק מאהבתו - וגידל בעצמו כלב  מסוג רועה גרמני עד ליומו האחרון.

תשוקתו הגדולה לתחום הטכנולוגי ליוותה אותו במהלך חייו והייתה "המנוע" להתפתחותו המקצועית. עוד מילדותו אהב לעסוק בתחום המכאני: הוא הרכיב ופרק חפצים שונים. את הקריירה האישית שלו בתחום הטכנולוגי, הוא פיתח באמצעות למידה רבה, בה השקיע את מרבית זמנו ומרצו. בכל תפקיד שמילא, דאג תמיד שיהיה בו הציוד הטכני המתקדם ביותר, כדי להיטיב את המשימה ולהוציאה אל הפועל בדיוק הרב, ככל שניתן.

אהבתו לאופנועים הייתה עוד אחת מתשוקותיו. בילדותו נהג לפרק ולהרכיב דגמי אופנוע קטנים, ולימים רכב על אופנוע-שטח משלו, אותו אבזר במיטב החלקים האיכותיים ביותר. בעבר הוא נפצע בתאונת אופנוע כשבוע לפני חתונת אחותו טל. לאחר השיקום קצר מן התאונה, עשה הכול כדי לשוב למקום עבודתו, במהירות האפשרית.

במסגרת הכנותיו לשירות הצבאי, למד משה במכללת אורט סינגאלובסקי בת"א, המכשירה הנדסאים בתחומים הטכנולוגיים - ושם רכש תעודת טכנאי. את שירותו הצבאי עשה ביחידת המודיעין 8200. עם שחרורו מהצבא למד במכללת ספיר לתואר ראשון בתחומים תעשייה וניהול, ועסק בשירות האזרחי בתפקידים שונים בתחום הטכני.

לימים, גויס משה לשירות פעיל בשירות הביטחון הכללי (שב"כ), בו שימש בתפקידים שמטבע הדברים, עליהם לא ניתן לתאר. מפקדיו וחבריו מעידים עליו כאיש שחי בן אנשים; כאיש שאהב את הבריות וזכה מהם לאהבה רבה. היה נכון תמיד להקשיב, לעזור, לחבק ולהיות חבר טוב ונאמן. בהיבט המקצועי, היה בעל יכולות גבוהות שהתבטאו במצוינות ובמסירות לביצוע משימות עד תומן. אמנם עבד משה "בין הצללים", אך היה מואר בנשמתו ודאג תמיד לחבריו שעבדו עמו. סימן ההיכר שלו היה החיוך הנצחי שעומעם מעט עם מותה של אם המשפחה ואשת החינוך, אסתר דיינים ז"ל, כשנתיים לפני מותו.

אביו יצחק סיפר כי משה, שכונה בבית 'מושיקו', היה מגיע בערבי שבתות לסעוד עם בני המשפחה. בבואו היה רוכן לעבר הוריו, מחבק ומנשק בחזקה, כפי שעשה גם בילדותו. "מושיקו לא היה מתחיל לאכול, עד שאמו לא הייתה מתיישבת, ומתפנה לאכול". הוא דאג מאוד לאביו, והיה משוחח עמו מידי יום.

הקשר שלו לאחיו ולאחייניו, היה חם ולבבי במיוחד. עם אחיו נועם ואחיותיו, טל והדר הוא שמר על קשר רציף. הוא מצא את הדרך לליבה של תמר בת ה-12, עמה הרבה לצחוק בהנאה ועם נדב בן ה-9 שנושאי כדורגל, סייעו לגישור על פערי הגילים ביניהם. משה הזמין עבור נדב שני כדורי-רגל מיוחדים, שלמצער לא הספיק להעניק לו אותם.

משה היה אדם אהוב בקרב משפחתו וחבריו. בן למשפחה ערכית ושורשית, שחי את מרבית חייו בצביון דתי. הוא האמין שאין דבר העומד בפני הרצון ויש לעמול כדי להשיגו. משה התחנך כל ימיו על אהבת המולדת - ועל אהבתה נפל. כך הייתה המשפחה רוצה שייזכר לעד.  יהי זכרו ברוך.

נסיבות מותו:

משה דיינים נפטר במודיעין ביום רביעי י"א בתמוז ה'תשפ"ד ( 17.7.2024), ונטמן בחלקה הצבאית, בבית העלמין באשדוד. בן 32 בלבד היה במותו.

חבר מספר:

אחד ממפקדיו של משה (השם חסוי) במכתב לזכרו:

משה היקר,

עם כל יום שעובר, רק מרגישים יותר את החוסר שלך. זוכר כמה היית מקפיד לבוא (למשרדי) להגיד בוקר טוב עם חיבוק וחיוך שמאיר לכולם את היום. איש מקצוע ומקצוען, ממדרגה ראשונה. איש של עשייה ועזרה לחברים. חבר עם נשמה גדולה. משה היקר, אתה חסר...