מהלך חייה:

שפרה נוי נולדה ב-1.2.1953 בשעריים שברחובות להורים ממוצא סורי. לשפרה שתי בנות ושלושה נכדים אותם אהבה מאוד. שמה המקורי הוא שפרה קוסטו וכאשר התחתנה בשנת 1972 שם משפחתה שונה לגרוס. לאחר גירושיה רצתה לשנות את שם המשפחה אך לא לחזור לשם משפחתה המקורי וחיפשה במילון שם משפחה שאליו תתחבר וכך בחרה בשם נוי. היא גדלה והתחנכה בשעריים ולמדה בבית הספר ויצו במגמה עיונית ותפירה. בילדותה אהבה ליצור בובות מאבנים, זרדים וחתיכות בד. בבגרותה תפרה בובות, שמיכות, כריות וכל דבר שהמשפחה בקשה ממנה. המשפחה נעזרה בשירותי התפירה שלה בכל עת והיא הייתה מקבלת כל שבוע שקיות רבות של בגדים לתיקון.

בשנת 1971 התגייסה לצבא במסגרת של"ת (שירות ללא תשלום) דרכו הגיעה לקיבוץ ניר עוז. שם היא הכירה את יוסף – יוסיניו - גרוס ז"ל עמו התחתנה וב-1972 נולדה בתה הבכורה דורית. בתה השנייה אפרת נולדה בשנת 1976. לאחר כשבע שנות נישואין שפרה ויוסיניו התגרשו. היא החליטה להישאר לחיות בקיבוץ והפכה לחברת קיבוץ מן המניין. בקיבוץ עבדה במשך כשלושים שנים כגננת בגן הילדים. הקשרים שיצרה עם הילדים התפתחו גם כאשר גדלו והפכו לחברי קיבוץ בעצמם. ילדים רבים דיברו ב-ח' ו-ע' בזכותה.

לאחר שנים רבות בהן עבדה כגננת, החלה שפרה לעבוד במספר עבודות במסגרת הקיבוץ: ליווי וסיוע לילדים בעלי מוגבלות שכלית והתפתחותית וסיוע ועזרה בעבודות בית ובישולים לפנסיונרים בקיבוץ. כך, עד צאתה לגמלאות. כגמלאית ניהלה את "היד השנייה" בקומונה. במסגרת התפקיד הייתה אחראית על קבלת בגדי יד שנייה, מיונם, תיקונם (ביד מיומנת) על מנת שחברי הקיבוץ יוכלו ליהנות מהם בשנית. בנוסף, חזרה לאהבתה הראשונה במסגרת העבודה בקיבוץ – התפירה. היא תפרה לחברים וילונות גדולים, מפות ועוד.

מתוך אהבתה הגדולה לתפירה וכשרונה, תפרה לעצמה, לבנותיה ולימים גם לנכדיה כ-150 בובות מבד במגוון דוגמאות כמו קופים, צבים, ארנבים ושלל יצירות מדמיונה השופע. הבובה האהובה עליה ביותר הייתה בצורת כלב גדול לבן אותו לא הסכימה לתת לאיש אפילו לא לנכדיה האהובים.

בכל שנותיה בקיבוץ ביתה היה פתוח לכולם; היא מאוד אהבה לארח ולקיים אירועים משפחתיים; חלק מהכיף בביקורים הייתה השינה המשותפת בבית על הרצפה על מזרונים ולילות של משחקי רמי ומלחמה.

שפרה אהבה מאוד לבשל והיה חשוב לה לשמור על המסורת והמנהגים שעברו במשפחה. היא למדה מאמה, כאשר ביקרה בבית ילדותה במהלך השנים, את המאכלים המסורתיים של המשפחה אותם איגדה בחוברת מתכונים. היא התמחתה בהכנת קובה, אטייף, מוסקה, מפרום, עוגיות עבדי, חמוצים ועוד ועוד. בנותיה ונכדיה הגיעו לקיבוץ בכל סוף שבוע, והיא דאגה לצייד אותם בקופסאות אוכל אשר היו מספיקות להם למהלך כל השבוע.

כאשר נולדה נכדתה הראשונה, ליבי, בשנת 2007 ושני נכדיה התאומים לוטן וענבר בשנת 2012, לימדה גם אותם, כמו בשנות עבודתה כגננת, לשחות, לרכב על אופניים ומשחקי כדור. בכל חופש גדול נכדיה ואחייניה היו מבלים את כל התקופה ביחד עימה בקיבוץ.

שפרה הקפידה לשוחח עם אחייה כל יום והייתה הדבק המחבר בין כולם. היא תמיד שמרה על האמת שלה גם אם הייתה כואבת ולא נעימה לאוזן. אחדות המשפחה תמיד עמדה בראש מעייניה ולכן תמיד הקפידה לשמור על קשר עם כולם. על אף הקשיים עימם התמודדה, היא לא הסכימה לוותר לעצמה וכך חינכה גם את ילדיה. דאגה לכל אדם באשר הוא וראתה את הטוב שבו.

נסיבות מותה:

ביום שבת בבוקר ה-7.10.2023 פרצו מחבלים לקיבוץ במטרה לרצוח, לבזוז ולחטוף תושבים. בניגוד לשאר השבתות, שפרה הייתה לבד בביתה והתעוררה עוד לפני תחילת ההפצצות והאזעקות והספיקה לשלוח הודעה לביתה שביקרה אותה בערב שלפני, כי שכחה את המוסקה במקרר. כאשר התחיל להישמע הצבע האדום שפרה נכנסה לממ"ד ובמהלך כל הזמן ההוא התקשרה למשפחתה וסיפרה את שהיא שומעת. ברבע לתשע בבוקר קיימה את שיחתה האחרונה עם אחייניתה, בה היא סיפרה לה שהיא שומעת הרבה יריות בקיבוץ ובקרבתה. ידוע כי המחבלים נכנסו לביתה בשעה 09:25 כיוון שהיא כתבה בקבוצה המקומית של הקיבוץ הודעה בה היא מבקשת עזרה ושהמחבלים אצלה בבית. שפרה נרצחה בביתה שבקיבוץ ניר עוז בו התגוררה 51 שנים. במשך 12 ימים, שפרה הוגדרה כנעדרת ומשפחתה לא ידעה מה עלה בגורלה עד אשר התקבלה ההודעה רשמית, כי גופתה זוהתה.

ביתה של שפרה נשרף עד היסוד ולא נשאר ממנו כל זכר, למעט חלק קטן מאוסף אצבעונים גדול מרחבי העולם אשר קבלה במשך השנים מקרוביה וממכריה. בביתה נמצאה בסמוך לחג החנוכה על ידי אנשי זק"א חנוכייה אשר שרדה את התופת.

שפרה נקברה לצד הוריה בבית העלמין שעריים מרמורק שברחובות, בהיותה בת 71. משפחתה של שפרה הייתה רוצה שהיא תיזכר כאשת חינוך, אם אוהבת, סבתא דואגת, בשלנית בחסד, מוכשרת ואהובה על הבריות.

סיפרו עליה:

מתוך ההספד שכתבה ליבי נכדתה הבכורה: "סבתא אם הייתי יודעת שזה החיבוק האחרון שלנו הייתי מחבקת ולא עוזבת לעולם, אני מתגעגעת אלייך סבתא, סבתא שלי."

אריאלה אחייניתה - מספרת ששפרה היא סמל ודוגמא לאחדות, אהבה ללא תנאים ולנתינה אין סופית. ההגעה אליה הביתה היוותה ניתוק מרעשי היום יום. אריאלה תמיד תזכור את הטיולים בשבילי הקיבוץ, הנסיעות המשותפות באופניים, ההליכה בשדות, משחקי הטניס, הכדורסל והבילויים בבריכה.

רותם אחייניתה של שפרה מתארת: "בבית שלך, בקיבוץ ניר עוז – היו בסך הכל סלון קטנטן, 3 חדרי שינה קטנים וממ"ד, אבל תמיד היה מקום לכולם – 13 בני דודים, נכדים, בני זוג, בעלי חיים וים אהבה..."

מתוך ההספד של חברי קיבוץ ניר עוז: "בעבר היית מטפלת פעוטים מיתולוגית. כמעט את כל פעוטי ניר עוז לימדת לשבת על הסיר בחינוך המשותף, בכל מקום שעבדת היה זה ביסודיות, חריצות נמלית שאין לה מתחרים רבים ביננו, דאגה רבה ואנרגיה מסוגים שונים. איננו יודעים מתי בדיוק הגעת לניר עוז, עם זאת נדמה שאת היא ניר עוז וניר עוז היא את".