מהלך חייו:

יוסף איתמר ברוכים שכונה גם 'איתמרי' נולד בישראל בבית החולים קפלן בתאריך 24.10.2002 להוריו אורלי ומאיר. היה אח לענבל ולנדב אחיו הקטן. איתמר גדל והתחנך באשדוד. מגיל צעיר הראה עניין רב באומנות והשתתף בתוכנית מצוינות באומנות בבית הספר "רבין", שם הוא צייר בצבעי שמן ובהמשך נהנה מרישום בעפרונות ובטושים שחורים. 

איתמר היה מאז ומתמיד ילד שקיבל את מתנת הקסם. הוא היה ילד חכם ויפה, חייכן, בוגר , בעל חוש הומור ורגישות רבה לזולת. הוא האמין בעצמו, העמיד לעצמו יעדים והתאמץ מאוד כדי לעמוד בהם. היה אהוב מאוד על כל מכריו. לצד אהבתו הגדולה למוסיק, הוא ניגן בטרומבון, במנדולינה ובגיטרה. בהמשך למד במקיף י"א באשדוד במגמת ביולוגיה.
איתמר היה פעיל בתנועת נוער משצ"ים – בהתחלה כחניך ובהמשך כמדריך. בתנועה למד על אהבת הארץ, פיתח את היכולת להדריך ולהנהיג והכיר חברים רבים מכל רחבי ישראל איתם שמר על קשר. הוא השתתף בחוג קרב מגע, אהב מאוד את אומנות הלחימה ושימש כעוזר מדריך. בהמשך גילה איתמר את עולם הכושר, החל להתאמן בקביעות, הקפיד על תזונה נכונה והפך לילד חזק ושרירי.

בסיום לימודיו בתיכון - לפני גיוסו לצה"ל - אף למד להיות מדריך כושר מוסמך מטעם מכון וינגייט.
כשנתיים לפני הגיוס בחר להשתתף בתוכנית IZO של הכנה למיונים ליחידות קרביות. הוא הקפיד להתעורר בחמש בבוקר מספר פעמים בשבוע ולעמוד באתגרים קשים עם נערים שרובם היו גדולים ממנו. נראה כי ההכנה ההיא תרמה מאוד לחוסן הנפשי שאפיין אותו. איתמר ניהל זוגיות מאושרת עם ליאור ירושלמי – תושבת כפר סבא.

אחת מתכונותיו הבסיסיות הייתה ההתמדה. זו הייתה מילת הסטטוס שלו. בחייו הקצרים למד איתמר שכדי להגשים שאיפות צריך להתאמץ ולהתמיד. הוא התמיד באימוני הכושר הגופני והפך לנער חזק וחסון. בעת השרות הצבאי דרש מעצמו להתאמץ ולהיות החייל הטוב ביותר ולכן יצא לפיקוד והמשיך כסמל ורס"פ. הוא דרש מחייליו להתאמץ ולהתמיד כדי להיות לוחמים טובים. יחד עם זאת, תמיד הקפיד ליהנות מהדרך. הוא המשיך והתאמן גם בבסיס הצבאי וגם בבית בכל חופשה.

"תן את חייך כמו טבעת יהלום" – היה שיר שאיתמר אהב וניתן לומר שאפיין אותו. איתמר חי בביטחון, אהב את הסובבים אותו ואת חבריו הרבים. הוא התנסה בכל מה שעניין אותו. הוציא רישיון נהיגה ביום הראשון שבו היה מותר לו לנהוג, נסע לטייל עם חברים וחברות ברחבי הארץ והקפיד על הופעה נאה ובגדים יפים. היה מודע מאוד לבריאות הגוף ולכן לא עישן או שתה אלכוהול באופן מופרז איתמר נהנה מהשרות הצבאי ועשה אותו ברצינות ובהנאה.
איתמר מצא את הדרך להיות קרוב לכל מי שהכיר אותו. כילד, שהיה קטן פיזית, התאמץ מאוד להפוך להיות גדול, חזק ומשמעותי. היה רגיש לכל מי שזקוק היה לעידוד ולעזרה. בין אם אלו חבריו חניכיו בתנועת הנוער או חייליו. איתמר היה רגיש אל בני המשפחה והיה קשור מאוד לסבא שלו, אתו הקפיד לטייל ולעשות תרגילי כושר לפני שהתגייס. גם במהלך השרות שלו הפקיד לבקר אותו בכל יציאה הביתה. לאיתמר היה קשר מיוחד עם כל אחד מבני המשפחה הקרובה והמורחבת.

כל מפגש אתו היה מלווה בסיפורים, חיבוקים וחיוכים.
איתמר קיבל על עצמו תפקידים שונים ומורכבים במהלך השרות שלו בצבא. ההחלטה הראשונה שלו הייתה להיות חייל ממושמע ומצוין למרות שלא שובץ לחידה אותה רצה. כמפקד הכיר כל חייל על בעיותיו האישיות, עזר באופן אישי לכל חייל שנתקל בקושי וכפקוד ידע גם להודות בטעויות כשאלו קרו. הוא אהב את ארץ ישראל ונהנה לבלות במעיינות ולטייל בה. מגיל צעיר היה לו ברור שהוא ישרת שרות משמעותי בצבא וכעס על מי שאמר אחרת. אחד המשפטים השגור בפיו היה

"מהקוצים שבגופי אפשר להכין ערוגה של מטר על מטר, אבל הם הקוצים של מדינת ישראל".

איתמר אהב לבלות עם האנשים שאהב - בת זוג, חברים ובני משפחה; להתעמל בחדר כושר – הקפיד על כך גם בזמן ההכשרה הקשה שעבר; לאכול אוכל טוב - בשר, פסטות, דגים ועוגיות גרנולה שאמא שלו מכינה. ולא פחות מכך, לשמוע מוזיקה מגוונת מהROLLING STONS , אביתר בנאי, דוד טאסה, ועומר בנאי.

נסיבות מותו:

בתאריך 7.10.23 בחג שמחת תורה, פרצה המלחמה הנוראה – "חרבות ברזל" - איתמר ישן בביתה של ליאור, חברתו. זמן קצר לאחר שהחלו האזעקות הוא התקשר לאחותו ואמר לה שהוא נקרא לחזור עם חייליו לבסיס באופן מידי. הוא היה בין הראשונים שהתייצבו בתחנה המרכזית באשדוד ועזר באבחון הסעת החיילים מאשדוד. איתמר היה רב סמל פלוגתי בבסיס ההדרכה של חטיבת הצנחנים הממוקם קרוב לעיר שדרות. משום כך הוא הוצב עם חייליו בשדרות לצורך טיהור העיר ממחבלים וחילוץ תושבים פצועים, חולים וחסרי ישע.
איתמר לחם עם מפקד הפלוגה, עסק בחילוץ ובקרבות עם מחבלים. ביום ראשון בבוקר ה-8.10.2023, בזמן הנסיעה לצד הנהג בין הנקודות בהן שהו חייליו, הוא נהרג מפגיעה ישירה של רקטה - ממש בקרבת מגונית. איתמר נפל עת נסע ללא חשש תחת מטר טילים בלתי פוסק כדי לוודא שלחייליו יש מספיק תחמושת, שכלי הנשק שלהם תקינים וללא מעצורים ושיש להם מפסיק מים ומזון. בהמשך נודע למשפחה כי בימים ההם לא היו יירוטים לעבר טילים שנורו על העיר שדרות. איתמר הפצוע הובהל לבית החולים ברזילי באשקלון ונפטר שם על שולחן הניתוחים.

חבריו מספרים:

ליאורי- בת הזוג של איתמר: איתמר ילד מיוחד, עם לב גדול, עם מוכנות גדולה להשקיע ולתת מעצמו לסובבים אותו. אחרי כמעט שנה של זוגיות אתו, היה לי מסע כומתה בסוף הטירונות ואיתמר היה בקורס מכים. לא ידעתי אם יצליח לבוא למסע לראות אותי מסיימת הכשרה. בסוף המסע אני רואה אותו עומד שם עם המשפחה שלי. בדיעבד גיליתי שהוא בעצמו עשה מסע כומתה בשביל להגיע לרגע הזה. אחרי לילה לבן של תרגולים מעייפים ומאמצים בשטח, הוא יצא בשלוש לפנות בוקר לתחנת אוטובוס שהיה במרחק שעה הליכה והחליף כמה אוטובוסים רק כדי שאוכל לראות אותו שם בסוף המסע.

בסוף יצא ששנינו עשינו מסעות באותו יום בשביל להגיע להיות באותו מקום ביחד.

ארז: איתמר בשבילי היה החבר הכי טוב כל תקופת התיכון. היינו עושים הכל ביחד, מתאמנים ביחד, טיולים, או החלפת תלמידים בגרמניה. גם כשרוב החברים לא היו מנסים דברים חדשים הוא הלך וניסה כי לדעתו זה היה שווה. זה אחד הדברים שלמדתי ממנו ולקחתי לחיים - ללכת עם מה שאתה מאמין בו, ולעשות את זה בחיוך. הוא האמין בשירות משמעותי בשלב מוקדם גם כשצבא לא היה בשיח סביבנו והלך לכושר קרבי, השקיע בזה כי כיוון לשירות הכי משמעותי שיש.

שרון כהן: אני ואיתמר היינו חברים מהרגע שהכרנו אבל בשנתיים האחרונות הקשר היה אחר וזה שנתיים מהטובות בחיי ואין לי ספק שלאיתמר יש קשר לזה. החיוך שלו היה פשוט מאיר כל מקום שאליו הוא נכנס ונותן אווירה של חום ובנוסף הוא היה מצחיק, פשוט קורע מצחוק. מספיק מילה אחת שלו שגורמת לכולם פשוט לבכות מצחוק ולרומם את האווירה ברגע.  הדבר שאני לקחתי מאיתמר זה פשוט לחיות בלי פחד. לחיות את הרגע ואיך שאני רוצה בלי לחשוב מה חושבים או מה אומרים.

סרן נועה כרמל – מש"קית ת"ש ששירתה עם איתמר: ברוכים, מהפגישה הראשונה שלי אתו היה ניתן לראות בדיוק איזה בן אדם הוא. הייתי המשקית תש של הפלוגה של ברוכים בבא"ח צנחנים. בשבוע הראשון כשנקלטו החיילים, ישבתי עם כל מחלקה בפלוגה ויידעתי את המפקדים בבעיות התש של החיילים והמשך טיפול. ברוכים, היחיד שידע את שמות כל החיילים וזה רק ביום השני לקליטתם! זכר את כל בעיות התש של כל אחד מחייליו, ווידא איתי כי אכן אין משהו שאנו מפספסים. אני זוכרת שאמרתי לעצמי, כזאת מפקדת אני רוצה להיות. בדיוק כמוהו. מאז, הקשר ביני לבין ברוכים רק הלך והתחזק, שיחות נפש רבות, על צה״ל, על ליאור שלו, עליי אומרת לו שהוא חייב לצאת לקצונה ועל החיים עצמם. ברגעים קשים הוא היה לצידי והרים לי את הראש. תמיד הזכיר ללכת בראש זקוף. חתיך הורס, קורע מצחוק וטוב כל כך.

זה הבן אדם שהכרתי. כששמע שאני רוצה לצאת קצונה ואני גבולית בזמנים של הריצה. מיד הודיע לי שהוא ואני יוצאים לרוץ למרות ״שאני לא סובל ריצות ומעדיף משקולות״ כך אמר. יצאנו לרוץ. יום למחרת, ברוכים דאג ששוב נצא לרוץ על אף שהיה גמור מעייפות. זה פשוט מתאר את הבן שהוא, ואת מי שהיה עבורי, חבר אמיתי שרואה את האנשים שלו לפני הכל. אני אוהבת אותך ברוכים.

הלוואי ואתקרב אפילו קצת לבן אדם ולחבר שהיית. הלוואי ואהיה חצי מהמפקדת שהיית. נתת לכולנו בפלוגה תחושת אחדות, ביטחון ובזכותך זכינו להרגיש באמת מהי חברות. פשוטו כמשמעו.

תודה עליך חבר יקר שלי.

אלירן מליחי- חייל של איתמר: ברוכים היה המפקד שלי בצוות, הוא תמיד ידע מה לומר, שם לב לדקויות הכי קטנות באימון. ככה הוא היה כמפקד, תמיד מסתכל על הפרטים הכי קטנים עד שעושים הכל מושלם. כמו שהוא דחף אותי באימונים הוא דחף את כל הצוות לרמה הכי גבוהה שיש, פשוט בן אדם זהב ובזכותו גם אני דוחף אנשים קדימה.

שירים שאהב

Nothing Else Matters (Remastered)

אריק איינשטיין - אדון שוקו

גם אני-קוקי לבנה 

*On His Arm There Were Wings*

On your arm there were wings,
Tattooed so you could fly,
And as an angel you flew,
Sooner than we expected you to.
You were our aegis,
As your mother claimed,
So, when safely we returned,
To your gravesite we came.
The strength you achieved,
Made space for your great wings.
And with your broad back,
You were a bastion against our fiends.
We felt Gods' plays,
As the bullets flew from afar,
We didn’t know,
He'd sent us his angel Itamar